ואני זוכרת שמאוד נהניתי ממנו.
הנה קצת מידה עליו:
כתב: דין פיצ'פורד
166 עמודים, לא מנוקד.
הכריכה:
בעוד שבועות אחדים יהיה צ'רלי בן עשר, אבל אין לו שום רעיון בנוגע למסיבת יום הולדת.
ולא רק זאת; אין לו אפילו חברים שיוכל להזמין למסיבה כזו, ואין לו צל של מושג איך יוכל להשיג לעצמו חברים.
מצב ביש, מה?
זוהי נקודת הפתיחה של הסיפור הקטן, האנושי, המצחיק והנוגע ללב על ילד במשפחה חד-הורית, שאיש אינו נותן עליו את דעתו – לא אביו שעזב את הבית, לא אחותו המתבגרת ואפילו לא אמו העסוקה מבוקר עד ערב.
אבל צ'רלי אינו מוותר; הוא מנסה, פוגש אנשים צעירים ומבוגרים ולומד הרבה על בני אדם, ובסופו של דבר, בעזרת מנה גדושה של אומץ ושל יצירתיות, מגלה שהעקשנות משתלמת.
הסיפור נכתב בגוף ראשון מפיו של צ'רלי בן העשר, ומוכיח שאפשר להשמיע את הקול ה"יַלְדִי" בלי להיזקק לעילגות ולשטחיות, ובכל זאת להיות אמין ומשכנע. צ'רלי רוצה להיות אחר, רוצה שמצבו ישתנה, ובדרכו אל השינוי הוא נתקל (ואף הקוראים) בשאלות מהותיות: האם ההצלחה החברתית כרוכה בוויתור על זהותו העצמית? בהפרת האמון שרוחשים לו המבוגרים? קוראים צעירים יזדהו בקלות עם הילד המבודד ושבע האכזבות המושיט יד לעצמו – ומצליח.
זהו ספרו הראשון של דין פיצ'פורד (Dean Pitchford), פזמונאי, תסריטאי ובמאי אמריקני.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה